<h1>ספר החינוך מצוה ר"ט</h1>
<h2>דף נד.</h2>
שלא לבא על הזכרים, שנאמר [ויקרא י"ח] ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה ונכפל זה הלאו בזה הענין בעצמו במקום אחר דכתיב [דברים כ"ג] ולא יהיה קדש מבני ישראל. נראה כי לא הסכים הרב זכרונו לברכה בכאן עם מה שתרגם אנקלוס [שם] ולא יסב גברא מבני ישראל איתתא אמה, פירוש שפחה כנענית, אלא דעתו לומר דלא יהיה קדש לא יבא רק לתוספת לאוין למשכב זכור, כמו שיש כמה אזהרות בתורה כפולות במלות שונות. וראיתי להרמב"ן זכרונו לברכה שלא יסכים גם הוא בלאו הזה עם התרגום אבל יאמר כי לאו דלא יהיה קדש יבוא להזהיר שלא נניח להיות בינינו עם הקודש קדש, והוא האיש המזומן להיות נשכב מן הזכרים כידוע מהם בארצות הישמעאלים עד היום, ומפני כן אמר [שם] מבני ישראל לומר שאין אנחנו מוזהרים מזה באומות שאם היה אחד מן האומות קדש, ואפילו בינינו, לא הוזהרנו עליו, לפי שלא הוזהרנו באחרים זולתינו אלא בענין עבודה זרה בלבד. ואל יקשה עליך אם כן מאי זה מקרא נלמוד לאו לנושא שפחה אם לא נאמר כדברי המתרגם, ושמא תאמר מדכתיב [דברים ז'] לא תתחתן בם, זה אינו שהרי מפורש בגמרא דלשבעה עממין הוא דאתא, ועליהם הוא דכתיב, ודוקא בגירותן דאילו בגיותן לא שייך בהו לשון חיתון, וכמו שנכתוב בעזרת השם במקומו בסדר ואתחנן. אבל אפשר לומר שנלמוד איסור לשפחה בכלל איסור כל האומות שאינן ישראלים שאסור להדבק בהן, וכמו שדרשו עליהם חכמים מדכתיב כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירים, וכמו כן שפחה כנענית מכיון שאינה ישראלית גמורה בכלל מסירין היא, שהרי קצת מצוות יש שהיא אינה חייבת בהן והן אותן שכתוב בפירוש בפרשה [ויקרא י"ח] דבר אל בני ישראל למעוטי כל שאינו מבני ישראל, כמו שמפורש בגמרא במקצת מקומות, ובכלל מסירין הוא בכך.
נמצא לפי דברינו כי פירוש המתרגם ארמית כי יש בשפחה לאו אלא שאנו למידין אותו ממקום אחר. והרמב"ן זכרונו לברכה יחשוב לאו דלא יהיה קדש לבל נניח בינינו איש מזומן לזנות כדרך הישמעאלים כמו שאמרנו, להרמב"ם זכרונו לברכה אין לו בזה לאו, ולכן כתב כי לא בא הפסוק רק לחזוק אזהרה שלא לבוא על הזכרים כמו שכתבנו. וזה לשונו שכתב בזה העניין, וזהו הדעת האמתי שזה הלאו נכפל לחיזוק, לא שיהיה אזהרה לנשכב, שמאמרו לא תשכב נלמוד אזהרה לשוכב ונשכב. ובגמרא סנהדרין [נ"ד ע"ב] נתבאר שרבי ישמעאל הוא שישים לא יהיה קדש אזהרה לנשכב, ולדעתו הבא על הזכור והביא זכור עליו בידיעה אחת חייב שתים, ורבי עקיבה אומר אינו צריך, הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, קרי ביה לא תשכב, ולפיכך הבא על הזכור והביא זכור עליו בידיעה אחת אצלו אינו חייב אלא אחת, ואמרו בטעם ההוא לא תשכב ולא תשכב חדא היא, עד כאן. משרשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא חפץ ביישוב עולמו אשר ברא ולכן ציוה לבל ישחיתו זרעם במשכבי הזכרים, כי הוא באמת השחתה שאין בדבר תועלת פרי ולא מצות עונה, מלבד שעניין אותו טרוף נמאס ומכוער הוא מאד בעיני המקום בעיני כל בעל שכל, והאיש שנברא לעבוד בוראו לא ראוי להתנוול במעשים מכוערים כאלה. ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ע"ו ע"ב] שאסור להשיא אשה לקטן דכעין זנות הוא, וכן שלא ישא אדם זקינה ועקרה שאינה ראויה לילד.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [שם נ"ד ע"א] שהבא על הזכור או הביא זכור עליו אם שניהם גדולים נסקלין, ואם היה האחד גדול והאחד קטן עד תשע שנים ויום אחד שניהם פטורין מדאוריתא, ומכין הגדול מכת מרדות מדרבנן, ואם היה האחד קטן שלא הגיע לכלל שלש עשרה שנה ויום אחד אבל מכל מקום הוא מתשע שנים ויום אחד ולמעלה הגדול נסקל בין שבא עליו או הביאו על עצמו, והקטן פטור מדאוריתא ומכין אותו מדרבנן. ואחד הבא על הזכור או הבא על אנדרוגינס דרך זכרותו חייב, אבל דרך נקבותו פטור מדאוריתא ומכין אותו מדרבנן. הטומטום ספק יש בו, ולפיכך אסור מדרבנן. ואנדרוגינס מותר לישא אשה. ומפני חשש משכב זכור אסרו זכרונם לברכה [ע"ז ט"ו ע"ב] שלא למסור תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או ללמדו אומנות מפני שכולן חשודין על משכב זכור. ויתר פרטיה בסוף הסדר כתוב מקומן. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליו מכיון שהערה, כלומר שהכניס ראש העטרה בלבד, חייב סקילה, כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה חייב כרת במזיד, בשוגג חייב להביא חטאת. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל בין ישראל או שאר כל האומות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה שראה בעצמו כי אפילו עבדים כנעניים יש כאן בכלל איסור זה של זכור, ונהרגין עליו אף על פי שאינן בכלל איסור עריות של קורבה שהן מותרין אפילו באמם ואחותם, לפי שהם יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו, אף על פי כן אסור, וכן איסור בהמה שוה בכל אדם.
